משך שנים גרמו לנרקומנים להבין שהמוצא היחיד מהסמים עובר דרך כפר הגמילה עם שבועות ארוכים של בחילות, הקאות, שילשולים חריפים וניסיונות בלתי פוסקים לשבור קריזים. ד"ר אנדרה וייסמן חושב שאפשר גם אחרת. שיטת גמילה ייחודית שפיתח הופכת כל מכור לאדם חדש, אחרי ארבע שעות של הרדמה בלבד. השיטה שלו כבשה כבר לפני שנים את אמריקה, אבל בישראל הממסד הרפואי לא ממהר לאמץ אותה. בצעד נועז החליטה הנהלת בית החולים 'ברזילי' באשקלון לפתוח את שערי המרכז הרפואי לד"ר וייסמן, ועם ההצלחה אף אחד לא מתווכח.
לפני כ-12 שנים פיתח ד"ר אנדרה וייסמן תוכנית גמילה לאנשים המכורים לנרקוטיקה, אך בשונה מהשיטות הידועות והמקובלות, מתבצעת גמילה זו בתהליך קצר מאוד, כאשר המטופל מתאשפז רק למשך 24-36 שעות. ארבע שעות מתוכן הוא נמצא תחת הרדמה שטחית (סדציה), במהלכה הוא עובר הליך רפואי פשוט יחסית, וכשמתעורר המטופל מההרדמה הוא משוחרר לחלוטין הן מהתלות בסם והן מהדחף לשימוש בסם.
החידוש המרכזי בטיפול שפיתח ד"ר וייסמן, מעבר להיותו פריצת דרך רפואית, הוא בעיקר פריצת דרך תודעתית. "אין כמעט אדם שלא שמע סיפורים על נרקומנים שההתייחסות אליהם היתה בדרך כלל כאל אנשים מסכנים, הסובלים מהתמכרות על רקע הפרעת התנהגות. במילים אחרות, נהגו לומר שמי שמכור לסם יש לו אופי של מתמכר", מסביר ד"ר וייסמן.
"לרוב כשמזכירים את המילה 'נרקומן' עולה בדמיוננו דמות של עבריין, אדם שבור, שוכב בסמטה אפלה, מלוכלך, שכל מה שמעניין אותו הוא רק איך להשיג את המנה הבאה של הסם ושבשביל להשיג אותה הוא מוכן לעשות הכל, החל בעבירות רכוש וכלה בזנות. מה שרוב הציבור לא יודע היא העובדה שכמעט 40 אחוזים מהמכורים לאופיאטים (מלשון אופיום), הם דווקא אנשים שאף פעם בחייהם לא נגעו בהרואין אלא אנשים שהתמכרו למשככי כאבים. הגישה כלפי נרקומנים הייתה, ועודנה לצערי, כאל אנשים שניתן לגמול אותם רק באמצעות טיפולים פסיכיאטרים או פסיכולוגיים, כיאה לאנשים הסובלים מבעיות התנהגות. אני מסתכל עליהם כעל אנשים חולים, ומי שחולה צריך לקבל טיפול רפואי אצל רופא".
על פי 'חוק זכויות החולה', לא משנה מי אתה או מה אתה, ברגע שהגעת לחדר מיון הרופאים חייבים לטפל בך. בפועל, אם מגיע נרקומן לחדר המיון כשהוא 'בקריז', משלשל, מקיא, מתלונן על כאבים בכל הגוף ורועד, יעברו אולי שתי דקות עד שהרופאים יבחינו שמדובר במכור לסמים, ועוד שתי דקות עד שיקראו לאנשי הביטחון כדי שילוו אותו אל מחוץ בית החולים. ד"ר וייסמן, שלא היה מוכן לקבל גישה שכזו כלפי המכורים, פעל ב-12 שנים האחרונות לחקר התופעה. לתפיסתו, מי שמומחה בהכנסת נרקוטיקה לגוף והוצאתה הוא הרופא המרדים, וזה יהיה אך טבעי שהם יהיו אלא שיטפלו באנשים מכורים.
ד"ר וייסמן טוען שכל החיים שלנו בנויים מרגעים של 'סוטול', כיוון שבכל פעולה שמהנה אותנו משתחרר ממוחנו חומר הנקרא אנדורפין, שבין שאר התכונות שלו משפיע גם על מצב הרוח שלנו. הבעיה מתחילה כשהאדם מחדיר לגופו כמויות גדולות של אנדורפינים, כאלו שהקולטנים במוח אינם יכולים להכיל. "כשאדם צופה בסרט, צוחק או אפילו מקיים יחסי מין, משתחררת כמות מסוימת של אנדורפינים כפעולה טבעית של הגוף. גם כשאדם צורך סם מקבל הגוף אנדורפין, אבל בכמות גדולה מהרגיל. אדם לא נוגע בסם כדי להתמכר אלא כדי להתמסטל. כל אחד, אם זה נער או בוגר, שמנסה פעם אחת לעשן סמים, רוצה לחוש ב'סוטול' לכמה שעות. הבעיה היא שאף אחד לא באמת יכול לדעת מתי הוא יקום בבוקר ויגלה פתאום שהוא מכור. אי אפשר להתכונן לזה. רבים הם האנשים שאמרו: "לי זה לא יקרה' וזמן קצר לאחר מכן גילו שהם אינם יכולים לקום בבוקר ללא תופעות של 'קריז'. לאנדורפינים יש תפקיד חשוב מאוד בשמירה על בריאותנו, אך כמו בכל נושא, כשיש יותר מידי, מופר האיזון, ונוצרת בעיה".
"לא המצאתי שום דבר שלא היה ידוע גם קודם בקהילת הרופאים", אומר ד"ר וייסמן, "ב-30 השנים האחרונות נעשו הרבה מאוד מחקרים על אופיאטים ועל ההתמכרות אליהם. ידוע כי אצל אדם בריא, בכל פעם שהגוף משחרר אנדורפינים, הוא משחרר כמות הנמדדת במיקרוגרם, והרצפטורים (הקולטנים) שבמוח ערוכים לקלוט את הכמות המזערית הזו. ככל שנכניס לגופנו כמות גדולה יותר של אנדורפינים, המוח ייצר באופן טבעי יותר רצפטורים שיוכלו לקלוט את האנדורפינים. כשאדם משתמש בסמים ממכרים כגון פטידין, מורפיום, הרואין ואפילו אקמול פורטה בכמויות, הצריכה נמדדת במיליגרמים, כלומר פי 30 או 50 יותר מהצריכה הטבעית, מתפתחים במוחו עוד ועוד רצפטורים, כאשר כל תפקידם הוא לספוג את האופיאטים.
כשנרקומן מעוניין לעבור תהליך גמילה באחד ממרכזי הגמילה בארץ או בחו"ל, הוא צפוי לעבור טיפול ארוך וכואב. בשבועיים – שלושה הראשונים מבודדים את הנרקומן מסביבתו הטבעית, ומונעים ממנו גישה לסם אליו הוא התמכר. גופו של הנרקומן נכנס למצב של 'שבירת קריז', שמלווה בתופעות לוואי קשות של שלשולים, הקאות, הזיות וכאבים פיזיים. גופו של המכור נרגע לאיטו עד שהוא מתנקה מהסם, אך הרצפטורים ה'עודפים' עדיין נשארים במוח והם אלה שגורמים למי שרק סיים את טיפול הגמילה לשוב ולרצות את הסם. בטיפול של ד"ר אנדרה כל מסכת הייסורים הזו נחסכת מהמטופל, כיוון שהמכור שרוי בהרדמה בכל שלבי הטיפול והוא לא יחווה את ה'קריז'. בתום הטיפול הוא יתעורר עייף מאוד, אך ללא התשוקה לסם, מכיוון שהחומר שמוחדר לנרקומן בהרדמה חוסם את הרצפטורים.
"כשמגיעה אליי אמא לבן נרקומן ומספת לי שהבן שלה כבר ניסה להיגמל עשר פעמים במרכזי גמילה שונים, אני אומר לה שהיא צריכה להעריך את בנה. מי שהצליח לעבור את תהליך הגמילה כל כך הרבה פעמים (גם אם הוא נכשל ונפל שוב לסם), סימן שיש לו כוח רצון גדול. אני מעריך שאדם פחות חזק לא היה עומד בייסורים שנלווים לתהליך הגמילה הקונבנציונאלי, ואולי זו אחת מהסיבות שמונעת ממכורים להיכנס להליך כזה. הבעיה הגדולה מתחילה אחר תהליך הניקוי של הגוף. גופו של הנרקומן, שלכאורה בדמו לא זורמים האופיאטים, עדיין ממשיך לדרוש את הסם, או בשפתם של הנרקומנים 'יש לו דודה'. אז מתחיל תהליך ארוך נוסף שיכול להימשך חודשים, שנים ואפילו חיים שלמים בהם יטופל הנרקומן לשעבר על ידיד פסיכיאטרים, פסיכולוגים, ישתתף בקבוצות תמיכה ואולי אף יהפוך להיות מטפל במרכזי תמיכה של נרקומנים, אבל העובדה המצערת ביותר היא שבתשעים אחוזים מהמקרים הנגמל ישוב לסם, כי הדחף והתלות בסם לא חולפת בטיפול פסיכיאטרי בלבד".
לסתום את הרצפטורים
הטיפול במרכזים או בכפי הגמילה בארץ או בחו"ל ממומן בדרך כלל על ידי מוסדות ציבוריים והם נתמכים על ידי הרשות למלחמה בסמים. עלותו של כל טיפול עלולה להסתכם בעשרות אלפי דולרים ואחוזי ההצלחה שלו נמוכים, ובכל זאת, למרות ההצלחות המוכחות של ד"ר וייסמן והעלות הנמוכה יחסית של הטיפול אותו הוא מציע, הקהילה הרפואית והמוסדות המוסמכים לטפל במכורים בארץ לא ממש ששים לאמץ את דרך הטיפול שלו. לפני כעשר שנים קיבל ד"ר וייסמן מספר ספק ממשרד הביטחון, והמשרד מפנה אליו מידי פעם נכי צה"ל או חיילים שנפצעו והתמכרו למשככי כאבים במהלך שהותם בבתי החולים. הם עוברים תהליך גמילה במרפאתו של ד"ר וייסמן במימון מלא של המשרד, אבל הם היחידים.
"הטיפול שפיתחתי פועל בדיוק באותו אופן בו פועל רופא מרדים בכל חדר ניתוח. כשנכנס פציינט לחדר ניתוח, מכין אותו הרופא להרדמה. הוא מזריק חומר הרדמה לגופו של הפציינט ועוקב אחריו במשך כל זמן הטיפול. בתום הניתוח לא משאירים את הפציינט בחדר ההתאוששות כדי שיתעורר לבד, אלא מבצעים פעולת הערה מבוקרת על ידי החדרת חומר שחוסם את הקולטנים (רצפטורים) במוח ומונע מהם לספוג את חומר ההרדמה. בטיפול שאני מבצע הנרקומן מתאשפז במחלקה, הוא מורדם לכארבע שעות ובמהלכן מחדירים לגופו דרך הקיבה ודרך הווריד חומר מיוחד של תפקידו לחסום את הרצפטורים העודפים במוח. כשמטופל משתחרר מבית החולים הוא מקבל מרשם לכדורי 'נלטרקסון'. זוהי תרופה לא ממכרת ושאינה משפיעה על מצב הרוח. ה'נלטרקסון' נקשר לקולטני האופיאטים, תוך סילוק האופיאטים מהם. נטילת ה'נלטרקסון' מפחיתה באופן מהותי את הכמיהה לאופיאטים, בהופכה כל שימוש אפשרי באופיאטים לחסר השפעה על מצב רוחו של החולה, כך שהוא מנטרל את השפעת הסם המוכרת. משך השימוש בתרופה קשור ישירות לכמות הקולטנים שיש במוח, והוא ימשיך ליטול את התרופה עד שהקולטנים יתנוונו לחלוטין. כשהגוף יתאזן וימשיך לייצר אנדורפין באופן טבעי, המוח ייצר את כמות הקולטנים המדויקת הדרושה לו ולא יותר, כך שפעולת הנטרול של הקולטנים הפנויים מאפשרת החלמה מלאה של המכור לאופיאטים".
המכורים לחומרים נרקוטים יכולים להיות אנשים מכל הסוגים, הגוונים, העדות, הגילים ומשכבות סוציו אקונומיות שונות, כשהמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא התלות שהם פיתחו לחומרים אופיאטים. למרפאה של ד"ר וייסמן בבוורלי הילס שבארצות הברית, מגיעים מידי שנה מאות מכורים וכאמור, 40 אחוזים מהם מכורים למשככי כאבים. "לפני מספר שנים התקשרה אליי אישה שבעלה הוא דמות מאות ידועה בציבור הישראלי וסיפרה לי שהבית שלהם מלא בחבילות נייר טואלט ושמפו. כששאלתי אותה למה היא מתקשרת דווקא אליי, היא סיפרה לי שהקניות שלו הן רק תירוץ. הוא פשוט מתבייש להיכנס בכל פעם לבית מרקחת רק כדי לקנות 'אקמול פורטה', אז על הדרך הוא רוכש גם מוצרי היגיינה. ואותה אישה סיפרה שבעלה נוהג לבלוע כ-60 כדורים של משככי כאבים ביום, אבל הוא מתעקש הוא לא מכור להם. הגברת הנכבדה הזו הצילה את בעלה. גם היום, עם כל הידע והטכנולוגיה, יש עדיין אנשים שלא מודעים לעובדה שתרופה המכילה קודאין, אם נוטלים אותה באופן לא מבוקר, היא עלולה לגרום להתמכרות בדיוק כמו הרואין", מסביר ד"ר וייסמן, "אבל לא רק מבוגרים יכולים להיות מוגדרים כמכורים לאופיאטים. תינוקות שהתפתחו ברחם אימם כשזו היתה מכורה לסמים, ייוולדו מכורים, ושעות בודדות בלבד אחרי שיצאו לאוויר העולם ונשמו את נשימתם הראשונה הם צפויים לעבור 'קריז' עם כל המשתמע מזה, בדיוק כמו אדם מבוגר".
נתן השראה לאי אר.
ד"ר וייסמן הוא רופא בעל שם עולמי שכבר טיפל בכ-9000 מכורים לאופאיטים בכל העולם. הוא התראיין באינספור תוכניות אירוח ברשתות טלוויזיה בארץ ובעולם בהן פרש את משנתו, ואפילו הופק פרק בתוכנית הטלוויזיה 'אי.אר' בתוכנית 'שיקאגו הופ', כשסיפור הצלחה שלו היווה את ההשראה ליוצרי הסדרות. ד"ר וייסמן שרצונו ללמוד את נושא ההתמכרות באופיאטים נולד די במקרה, עבר הכשרה כלוחם בימ"מ בצעירותו ואף עבד תקופה בבית המעצר בירושלים. "כשהגיע עציר לבית המעצר עם סימפטומים של 'קריז', האינסטינקט שלי אמר לי שאני חייב לטפל בו כמו בכל חולה רגיל. אולם התגובות סביבי היו בסגנון של "'אין לך מה לעשות בשבילו', 'תן לו מתאדון' או אדולן'. התגובות הללו נראו לי טיפשיות, כי הרי גם התחליפים להרואין הם סמים לכל דבר, ובעצם הדרך שבה הם גומלים נרקומן מסם אחד הופכת אותו למכור לסם אחר. כבר אז הבנתי שיש צורך אמיתי למצוא דרך לגמול אנשים, וכשהשתחררתי מהימ"מ החלטתי שאני צריך ללמוד את הנושא".
אחד הסיפורים שהצליח בשעתו לגעת לליבם של מילוני אנשים בעולם, היה סיפורו של ילד בן שש מקוסטה ריקה,שהתפתח במוחו גידול סרטני. הילד אומנם ניצל מהגידול, ואלם בשל העובדה שהרופאים נאלצו לתת לו כמות גדולה של מורפיום, הוא התמכר לתרופה. "אף מוסד רפואי לא הסכים לטפל בילד. כשביקשו ממני לייעץ להם מה כדאי לעשות למען הילד סירבתי לתת ייעוץ טלפוני, ארזתי ציוד רפואי וטסתי לבית החולים בו הוא היה מאושפז. היה לי די ברור שמה שהיה טוב למכורים מבוגרים יכול להצליח גם במקרה של הילד הזה. כשפגשתי אותו בפעם הראשונה הוא שכב במיטה, מחובר לזונדה, ללא יכולת לזוז ובמצב ירוד ביותר. טיפלתי בו בהרדמה וגמלתי אותו מההתמכרות. 24 שעות בלבד אחרי הטיפול הילד נותק מהצינורות אליהן היה מחובר, הוא הצליח לאכול אוכל שאימו הגישה לפיו ואפילו חייך לסובבים אותו. לפני הוריו הייתה עדיין משימה ארוכה של שיקום הילד. הוא היה מרותק למיטה במשך כמעט חמש שנים וסבל מפגיעה מוחית, אבל חייהם השתנו. הילד שוחרר מבית החולים ומהתלות הנוראית בה צרך סמים בכמויות גדולות מאוד".
שעה ארוכה ישבתי ושוחחתי עם ד"ר וייסמן ולא יכולתי להישאר אדישה. הטיפול אותו הוא מציע נשמע כל כך פשוט, שלא לומר טריוויאלי, ובכל זאת חוסר שיתוף הפעולה מצד המוסדות ממש מקומם. "הציבור צריך לדעת שהתפקיד שלי הוא לטפל נגד המחלה ולא נגד החולה. במקום בו תהיה דרישה לסם, תמיד יימצאו גם אלה שיסכימו לספק אותו. נגע הסמים הורס כל חלקה טובה, הוא הורס חיים של בני אדם והורס משפחות אנשים שהיו בעבר נורמטיביים הופכים לעבריינים, בנות צעירות מתדרדרות לזנות, הדימוי העצמי והביטחון העצמי של המכורים יורד פלאים והכל נראה להם אבוד. המכורים, שמשוועים לעזרה, מופנים שוב ושוב לעובדים סוציאליים, למרכזי שיקום ואישפוזיות או למוקדי חלוקת מתאדון (שאף הוא חומר ממכר). הפתרון בשבילם הוא האפשרות לגשת לבית החולים שם יקבלו סיוע רפואי, מקצועי, בצורה מכובדת, תוך שימוש ברפואה המודרנית המחויבת לסטנדרטים הבינלאומיים שלה".
ומה לגבי 'הרשות למלחמה בסמים', איפה היא בכל התמונה?
'הרשות למלחמה בסמים' היא גוף שהוקם לפני שנים רבות במטרה לתאם בין הגורמים המטפלים, והיא נהנית מתקציבים גדולים המושקעים בתחומי מניעה, חינוך, טיפול ושיקום. אולם תחומים אלה אינם יכולים, לדעתי, להתפתח באופן חופשי במוסדות הרלוונטיים: אקדמיה, בתי חולים ומערכות השיקום, ועל כך יעידו כל אותם מכורים ששבים ומתמכרים לאופיאטים. כשהרשות מציגה תשדירי פרסומת כשמטרתה לעורר מודעות נגד סמים, היא בעצם עושה, אולי שלא במודע, מסע איום. מה שרואים באותם תשדירים זה את הנרקומנים הסטריאוטיפים, הזרוקים בסמטה חשוכה כשמזרק נעוץ להם בזרוע. כשנער ממוצע צופה בתשדיר כזה או לחילופין פוגש בנרקומן 'נקי' שמגיע לתת הרצאה בבית הספר, ומספר על החיים הקשים שעבר בילדותו או על ההתדרדרות לפשע, זה לא יעורר הזדהות אצל אותו נער, אלא יכול אף לחזק אצלו את התחושה של 'מה לי ולו. אין שום סיכוי בעולם שאני אהיה כמוהו'. הרשות למעשה מפספסת את המטרה. הפרדוקס הגדול מבחינתי הוא שכאשר מגיע אליי נרקומן שמעוניין בטיפול, אני צריך לקבל אישור חתום מהרשות למלחמה בסמים כדי לטפל בו. אולם אם אותו נרקומן יגיע קודם אליהם, הם לא יציעו לו את הטיפול שלי. הרפואה של היום שונה מאוד ממה שהייתה לפני 30 שנים, אבל בכל הנוגע לטיפול בהתמכרות לאופיאטים ממשיכים לנהוג כמו לפני 60 שנים.
אתה מציע לפרק את 'הרשות למלחמה בסמים'?
"לא, אבל אני חושב שבמקום לקבוע מדיניות היא צריכה לשוב למטרה שלשמה היא קמה תיאום בין הגופים השונים כאשר משרד החינוך יקבל אחריות תקציבית ומעשית להתמודד עם הבעיה החינוכית. משרד הבריאות יאפשר לחולי התלות להתקבל לבתי חולים כלליים ללא תהליך שיפוטי מקדים, וליהנות מכל הישגי הרפואה והמדע. משרד הרווחה יקבל על עצמו אחריות על השיקום החברתי, שיהווה שיקום מעשי וענייני, על מנת שרבים מהמכורים יוכלו לשוב ולהשתלב בחברה".
מלחמה אבודה מראש
קיים סיכוי סביר שנרקומן ידבק באיידס או במחלות זיהומיות אחרות כתוצאה משימוש במזרק מזוהם. לכל אישה מכורה יש סיכוי גבוה ללדת ילד מכור ולכל אדם שהופך מכור יש סיכוי להפוך לעבריין, ובכל זאת, במקום להפנות יותר משאבים לטיפול במחלה, מקימים עוד ועוד מוסדות שבהם אחוזי ההצלחה נמוכים יותר, מגייסים כוחות משטרה רבים למבצעים סמויים, לאיתור סוחרי סמים או מכורים, ואין עדיין מי שירים את הכפפה וינסה להכניס את הטיפול אותו מציע ד"ר וייסמן לסל הבריאות.
"כל עוד המוסדות הרפואיים והממשלתיים לא יכירו בתופעת ההתמכרות לאופיאטים כמחלה שבה צריכים לטפל רופאים, לא נוכל לשבור את המעגל. אף רופא לא יסרב לטפל באדם שתוי שרגע לפני שהגיע לחדר המיון נהג בגילופין ודרס למות ילד קטן, אבל כשמגיע נרקומן לחדר מיון ומבקש לקבל טיפול, יחשדו בו שהוא בא לגנוב סמים ויתייחסו אליו כאל חלאת אדם. הסביבה מוקיעה אותם ונלחמת בהם, ובמקביל מתקצבת את המלחמה בתופעה במיליוני שקלים שלא בהכרח מופנים לאפיקים הנכונים".
חלומו של ד"ר וייסמן הוא שבכל בית חולים או מרכז רפואי תוקם יחידה בה הוא יוכל לטפל במכורים לאופיאטים, ונראה שעכשיו, בזכות מנהל המרכז הרפואי 'ברזילי', ד"ר שמעון שרף, וסגנו ד"ר רון לובל, החלום עומד להתגשם. ביום בו ביקרתי בבית החולים 'ברזילי', שכבו במחלקה פנימית ד' שני בחורים צעירים מכורים לסמים. האחד הגיע מצרפת והשני הגיע מיוון. אחרי ששמעו על הטיפול של ד"ר וייסמן, הם החליטו להגיע ארצה. בחדר שהו כל העת ד"ר דניאל סטריך, רופא מרדים בכיר ואחות טיפול נמרץ. שום דבר בחדר לא יכול היה להעיד על הטיפול אותו עברו השניים זה לצד זה כשהם שרויים בהרדמה. את המראות המוכרים של נרקומנים צועקים מכאבים בשל תהליך הגמילה החליפו קולות מוניטור שעקב כל העת אחר פעילות הלב, הדופק ולחץ הדם. הם שכבו על המיטות ונראו נינוחים למדי. אך הדבר החשוב ביותר הוא שבתום הטיפול הם יקומו לחיים יצרניים חדשים, נטולי כל דחף או תלות בסמים אליהם היו מכורים תקופה ארוכה.
"ההזדמנות שנתנו לי במרכז הרפואי 'ברזילי' היא בבחינת פריצת דרך. כשהגעתי לפגישה עם ההנהלה הבכירה של בית החולים ועניינתי אותם בטיפול, הם לא סגרו בפני את הדלת אלא פתחו אותה לרווחה", אומר ד"ר וייסמן בחיוך. "כל שביקשתי מהם, אחרי שהסברתי להם במה הדברים אמורים, הוא להיפגש עם ד"ר לוי, מנהל מחלקת ההרדמה, ולקבל את הסכמתו להפעיל את התוכנית בבית החולים. ידעתי שאם ייתן את הסכמתו, הדרך למימוש התוכנית תהיה מובטחת. לשמחתי הוא הסכים. לא היית צריך לשכנע אותו יותר מידיי, הרי זה מה שהוא ורופאיו עושים מידי יום כשהם נכנסים לחדר ניתוח. הוא ידע בדיוק על מה אני מדבר לא חידשתי לו דבר. בסך הכל מה שביקשתי ממנו היה להפנות את הידע שיש לרופאים המרדימים בחדר הניתוח בטיפול בנרקוטיקה, לטיפול במכורים לאופיאטים. אותה עבודה, אותה הדרך, אך למטרה שונה ולא פחות חשובה.".
ד"ר וייסמן, שקיבל את ברכת הדרך במרכז הרפואי 'ברזילי', רוצה להאמין שבתי חולים נוספים יפתחו בפניו גם הם את דלת, ושסוף סוף הוא יקבל גם בישראל את ההכרה לה זכה בארצות אחרות. "אני חושב שהעיר אשקלון יכולה להיות גאה בכך שיש רק שני מקומות בעולם בהם מטפלים במכורים לאופיאטים. האחד בבוורלי הילס והשני באשקלון. אני מצידי התפשרתי על התשלום, בית החולים מממן גם הוא חלק מהטיפול, ולו רק כדי שיותר אנשים יוכלו להגיע ולעבור אותו. אם הטיפול היה נכנס לסל הבריאות ומשרד הבריאות היה מסבסד אותו, אין לי ספק שיותר מוכרים היון מגיעים הנה. יש אנשים שקודם כל שואלים מהם אחוזי ההצלחה של הטפול וכאשר הם שומעים שההצלחה מלאה, הם מיד שואלים גם על העלות. למרות שמדובר בכמה אלפים בודדים של שקלים (ללא סבסוד), מה זה לעומת חיים שלמים של רדיפה אחרי הסם, או הסיכוי שביום מן הימים יקרסו כל מערכות גופו של הנרקומן והוא ימות מאי ספיקת כליות או ממנת יתר".
