החיים הכפולים של אדי

אם הייתם פוגשים את אדי לפני כמה שנים, כנראה שלא הייתם מנחשים מה עובר עליו. הוא קם בבוקר, הלך לעבודה, תפקד וניהל שגרה רגילה. אף אחד בעבודה לא ידע, גם אמא שלו לא. במשך שנתיים הוא הצליח להסתיר מכולם את העובדה שהוא משתמש בסובוטקס בכל יום.

אלה היו חיים כפולים. מצד אחד עבודה, שגרה ואנשים שמכירים אותו כאדי שמתפקד ומסתדר. מצד שני, שימוש יומיומי שהוא מסתיר מהאנשים הכי קרובים אליו, והרבה מאוד ניסיונות לצאת ממנו.

כי מאחורי החיים שנראו כל כך רגילים מבחוץ, היה סיפור שהתחיל הרבה קודם.

הילד שהפך את הרחוב לבית

בגיל 13, כשהרבה ילדים עוד חוזרים הביתה מבית הספר, אדי כבר לא חזר הביתה. הרחובות של תל אביב הפכו לבית שלו, בין בניינים נטושים ולילות באזור דיזינגוף.

הוא היה רק ילד, אבל הסמים כבר היו חלק מהחיים שלו. אלכוהול וחשיש בהתחלה, ובהמשך כמעט כל דבר שהיה בסביבה. בגיל 23 הגיעו האופיאטים. הרואין, סובוטקס ובהמשך גם פרקוסט. ואיתם התחיל עוד חלק בסיפור של אדי - הניסיון להפסיק.

כל פעם היה נדמה שאולי הפעם זה מאחוריו

אדי ניסה להיגמל שמונה פעמים. מרכזי גמילה, אשפוז בשער מנשה, תקופות שבהן הצליח להישאר נקי וכבר היה נדמה שאולי הפעם זה באמת מאחוריו, אבל פעם אחר פעם הוא מצא את עצמו חוזר לאותו המקום.

אחרי אחת הגמילות הוא הצליח להישאר נקי לתקופה. ואז הגיעה פרידה מבת הזוג שלו, ואיתה חצי שנה שבה לא ראה את הילד שלו. במקרר נשארו כמה כדורי פרקוסט. הוא לקח אותם, ומה שהתחיל בכמה כדורים, הפך לשנתיים רצופות של שימוש יומיומי בסובוטקס.

"ניסיתי להיגמל שוב ושוב. כל פעם חשבתי שהפעם זה ייגמר, ובסוף מצאתי את עצמי חוזר לאותו מקום."

גם בתוך השנתיים האלה אדי לא הפסיק לנסות. הוא המשיך לעבוד ולשמור על השגרה, ובמקביל אפילו פנה מיוזמתו לבית חוסן כדי לעבור בדיקות שתן. הרצון להפסיק היה שם כל הזמן. אחרי שמונה ניסיונות, מה שכבר לא היה לו, הוא תשובה לשאלה איך.

"לא רציתי שהילד שלי יראה אותי מסטול"

הילד של אדי היה אז בן שנתיים וחצי, ובשלב מסוים המחשבה עליו הפכה למשהו שאי אפשר יותר לשים בצד. הוא לא רצה שהילד שלו יגדל ויראה את אבא שלו מסטול. הוא ידע שהוא חייב למצוא דרך אחרת.

בערך באותה תקופה הוא נתקל בפייסבוק בפרסום על טיפול ANR. אחרי שנים של שימוש ושמונה ניסיונות להפסיק, הוא החליט לתת לעצמו עוד הזדמנות אחת. האפשרות שיש טיפול שפועל בצורה אחרת מכל מה שהכיר גרמה לו לעצור ולבדוק. באותה התקופה אדי השתמש ב-16 מ"ג סובוטקס ביום והזריק אותו לשריר. לקראת הטיפול הוא הוריד בהדרגה את המינון, והתכונן לעבור את הטיפול.

הימים הראשונים אחרי הטיפול

ההתאוששות לא קרתה ברגע והגוף היה צריך זמן. אבל כבר ביום הראשון אדי הצליח לצאת מהחדר ולרדת לחדר כושר. בתוך כמה ימים הוא חזר לאכול כרגיל, ושבוע לאחר הטיפול הוא כבר היה בחזרה בעבודה. המנהל שלו הבחין בשינוי מיד.

מבחינת אדי, השינוי הגדול באמת היה דווקא משהו שאי אפשר היה לראות מבחוץ. הוא מספר שהדחף להשתמש, זה שהיה נוכח בחיים שלו במשך כל כך הרבה שנים, כבר לא מנהל אותו.

פתאום יש מקום לדברים אחרים

כשאדי מספר על החיים שלו היום, הוא לא מדבר על רגעים גדולים ודרמטיים. הוא מדבר על הדברים הכי רגילים שיש - לישון שש או שבע שעות בלילה בלי כדורי שינה, לצאת עם הילד שלו, לשתות שייק וליהנות ממנו, לצאת לגינה ולראות מה קורה עם העגבניות והפלפל החריף שהתחיל לגדל.

במשך שנים כל כך הרבה מהחיים שלו הסתובבו סביב השימוש, הניסיון להפסיק והמאבק לא לחזור שוב. היום יש מקום לדברים אחרים, וגם למחשבות על העתיד. לאחרונה הוא אפילו התחיל לחשוב על פתיחת עסק משלו.

אחרי שנים שבהן אדי ניסה בעיקר לצאת מהחיים שהכיר, הוא יכול סוף סוף להתחיל לחשוב על החיים שהוא רוצה לבנות.

"זה דבר שמציל חיים. היו לי שתי דרכים, או להמשיך ולמות, או לבחור בזה ולחיות."