הכול התחיל במרשם. מהכדור הראשון לחיים סביב המנה הבאה
הדרך של אילנה בחזרה לעצמה
אילנה ידעה בדיוק כמה כדורים נשארו לה ומתי היא תצטרך להשיג עוד. במשך שנים, החיים שלה התנהלו בתוך מרדף בלתי פוסק - מרשם מקופת החולים, כדורים מהשוק השחור, עוד רופא שאולי יסכים לתת לה מרשם. לא משנה כמה היו בבית, הפחד להישאר בלי תמיד היה שם. אפילו הילדים שלה כבר ידעו שאמא מכורה לכדורים.
אבל אילנה לא התחילה להשתמש באופיאטים כי חיפשה סמים. היא התחילה כי כאב לה.
הכול התחיל במרשם מרופא
הרופא שלה נתן לה אוקסיקונטין לטיפול בכאב. היא לקחה את התרופה שנרשמה לה, וכשהיא כבר לא השפיעה כמו קודם, חזרה אליו. בשלב מסוים הוא אמר שאין לו משהו חזק יותר לתת לה והפנה אותה למרפאת כאב.
אלא שבינתיים משהו כבר השתנה.
אילנה התחילה לעבור מרופא לרופא. לפעמים הייתה מספרת שהרופא הקבוע שלה לא זמין ושהיא צריכה שוב את התרופה, והשיגה מרשמים נוספים. כשזה לא הספיק, היא קנתה כדורים גם בשוק השחור.
מה שהתחיל כטיפול בכאב - הפך בהדרגה לחיים שמתנהלים סביב הצורך להשיג עוד.
לאורך כל הדרך הזאת, אילנה מספרת שאף אחד מאנשי המקצוע והרופאים שטיפלו בה לא עצר והזהיר אותה באמת מפני הסיכון לתלות באופיאטים. לא כשהתחילה לקחת אותם, לא כשהייתה צריכה יותר, ולא כשהגיעה שוב ושוב כדי לקבל מרשמים.
כשאילנה הבינה בעצמה את הסיכון שלקחה, זה היה מאוחר מדי, והיא כבר הייתה עמוק בפנים.
הכדורים כבר לא היו רק משהו שלקחה נגד כאב, הם הפכו לדבר שסביבו היום כולו מתנהל. כמה נשאר, מתי אפשר לקחת שוב, מאיפה משיגים את המרשם הבא ומה יקרה אם פתאום לא יהיה.
לאט לאט, כל השאר התחיל להיעלם. אילנה הפסיקה לצאת, לבלות ולהשתתף באירועים חברתיים. דברים שפעם היו חלק טבעי מהחיים שלה פשוט הפסיקו לעניין אותה. במשך שש שנים היא לא הלכה אפילו פעם אחת לקולנוע, ובמשך חודשים לא נסעה לבקר את אמא שלה והסתפקה בשיחות טלפון.
העולם שלה הלך והצטמצם, עד שכמעט כל מה שנשאר בו היה המרחק בין כדור אחד לבא אחריו.
הפחד להפסיק
אילנה ידעה שהיא רוצה לצאת מהתלות, אבל היא גם ידעה מה מחכה לה אם תפסיק. המחשבה על תסמיני הגמילה ועל הצורך לעבור אותם כשהיא בהכרה מלאה הפחידה אותה.
כשהכירה את טיפול ANR, העובדה שהטיפול מתבצע תחת הרדמה הייתה משמעותית עבורה. אחרי שנים של מרדף אחרי הכדור הבא ופחד מהרגע שבו הוא לא יהיה שם, היא החליטה לעבור את הטיפול.
החיים שאחרי
היום אילנה מתארת חיים שנראים אחרת לגמרי. לא בגלל אירוע אחד גדול, אלא בגלל כל הדברים שפשוט חזרו להיות חלק מהם.
היא יוצאת שוב, מתעניינת בדברים שקורים סביבה וחזרה לבקר את אמא שלה באופן קבוע. אחרי שנים שבהן דחתה את טיפולי השיניים שלה, היא סוף סוף טיפלה גם בהם. היא התחילה להשקיע בעצמה מחדש, לשים לב למה שהיא לובשת ולאיך שהיא נראית.
ואולי יותר מהכול, היא מרגישה ששוב אכפת לה מעצמה.
גם הקולנוע חזר. אחרי שש שנים שבהן לא ראתה סרט אחד כי שום דבר מעבר למנה הבאה כמעט לא עניין אותה, היא שוב יכולה לשבת מול סרט ופשוט ליהנות ממנו.
אלה דברים שנראים רגילים למי שמעולם לא איבד אותם. עבור אילנה, הם בדיוק ההבדל בין החיים שהיו לה אז לבין החיים שיש לה היום.
וכשהיא חושבת על אנשים שנמצאים עכשיו במקום שבו היא הייתה, כשהיום כולו מתנהל סביב הניסיון לתפקד ולהגיע למנה הבאה, יש דבר אחד שהיא רוצה להגיד להם:
"אלה פשוט חיים אחרים. איך לא עשיתי את זה לפני."
הסיפור נכתב על בסיס ראיון מצולם עם המטופלת ואושר על ידו לפרסום. השם שונה לשמירה על פרטיות המטופלת.