האדם שלא ויתרו עליו, לא מוותר היום על אחרים

היום, אחרי שנים שבהן החיים שלו התנהלו סביב הסם, אמיר נמצא במקום אחר לגמרי. הוא שומר על יציבות בעבודה כבר 15 שנה, חי עם המשפחה שלו ומתאר את החיים שיש לו היום בשתי מילים פשוטות: "חיים אחרים".

אבל כדי להבין מה המילים האלה אומרות עבורו, צריך לחזור לתקופה שבה כמעט כל מה שהיה לו כבר נעלם.

זה התחיל, כמו שהוא אומר, "בצחוק". בהתחלה אלכוהול, אחר כך הגיע הקריסטל ובהמשך הוא התחיל לערבב אותו עם הרואין. גם אז הוא עדיין לא חשב על עצמו כמכור - עד שבוקר אחד הוא לא יצא לעבודה.

היום שבו הכל השתנה

בוקר אחד אמיר לא הצליח לצאת לעבודה. הוא הרגיש רע ולא ידע למה. הוא התקשר למישהי שהכיר ותיאר לה מה עובר עליו, התשובה שלה תפסה אותו לא מוכן -

"ברוך הבא, נכנסת."
"לאן נכנסתי?" הוא שאל,
"לעולם שלנו."

היא נתנה לו חומר לקחת, ותוך זמן קצר הוא הרגיש שוב טוב.

עד אותו הרגע, אמיר עדיין לא חשב על עצמו כמכור. עכשיו הוא התחיל להבין שהגוף שלו כבר פיתח תלות בחומר, ומהרגע הזה, ההידרדרות הייתה מהירה.

לאט לאט הוא מכר את החיים שהיו לו

בהתחלה אמיר ניסה להפסיק לבד, שוב ושוב, אבל זה לא הצליח.

באותה תקופה הייתה לו מונית. כשהשימוש הלך והחמיר, גם המצב הכלכלי התחיל לקרוס. הוא מכר את המונית, מכר את המספר ונכנס לחובות. המשפחה ניסתה לעזור והוא עבר ממסגרת למסגרת. שישה חודשים במקום אחד, ארבעה חודשים במקום אחר. יריחו, באר שבע, מסגרות בעיר שלו ועוד מקומות שהוא כבר מתקשה למנות.

בכל פעם הוא היה מפסיק. לפעמים גם לתקופות ממושכות. אבל לאחר היציאה מהמסגרת הוא מצא את עצמו חוזר להשתמש.

באחד הניסיונות הוא נכנס למרכז יום למשך שנה שלמה. יום אחרי יום הוא הגיע לשם, "כמו בית ספר", הוא מתאר. הוא סיים את השנה והמשיך לעוד שישה חודשים, הפעם כמדריך. הצוות אפילו זיהה בו יכולת לעזור לאחרים.

ואז הוא חזר להשתמש.

ושוב.

עד שבשלב מסוים, לדבריו - כמעט כולם כבר התייאשו.

נשארה אחת שלא ויתרה

אבא שלו כבר התייאש. גם האחים, אבל אשתו לא. בזמן שאמיר כבר עבר כל כך הרבה ניסיונות, היא המשיכה לחפש, לקרוא, לברר, לדבר עם אנשים ולנסות למצוא משהו שעוד לא ניסו, וככה היא הגיעה לד"ר אנדרה וייסמן, מייסד שיטת ANR. גם היא לא השתכנעה מיד, היא חיפשה אנשים שכבר עברו את הטיפול ואפילו נסעה לפגוש מטופל בעצמה. אחר כך חזרה לאמיר עם מסר ברור.

"יש לך הזדמנות אחת אחרונה."

הקריז שלא הגיע

אחרי הטיפול אמיר חיכה. הוא כבר הכיר היטב את תסמיני הגמילה שחווה בניסיונות קודמים להפסיק להשתמש. מבחינתו, זה היה מה שאמור להגיע עכשיו. אז הוא חיכה לקריז, וחיכה.

"אני לא מאמין ומחכה לקריז, מחכה להכול."

אבל החוויה האישית שלו הפעם הייתה שונה. אמיר מספר שבימים ובשבועות שלאחר הטיפול הוא לא חווה את תסמיני הגמילה כמו בעבר.

"משם הכול התהפך. חיים אחרים. עולם אחר."

אמיר מתאר שינוי שלא הסתכם רק בהפסקת השימוש - הביטחון העצמי התחיל לחזור, שמחת החיים חזרה ואיתה גם הרצון לעשות דברים. הוא אפילו אומר שלפני תקופת השימוש הוא לא זוכר שנהנה מהחיים כפי שהוא נהנה מהם אחרי הטיפול.

אבל אולי השינוי הכי מעניין היה במה שהוא החליט לעשות עם החיים שקיבל בחזרה - הוא התחיל לעזור לאחרים.

פעם הוא היה זה שזקוק לעזרה. היום מתקשרים אליו

זה התחיל בשיחת טלפון שקיבל בזמן טיול עם המשפחה. סיפרו לו על אדם שמתמודד עם התמכרות ושאלו אם יהיה מוכן לעזור. לאמיר לא היה הרבה על מה לחשוב. "כן, למה לא? אני מוכן לעזור לבחור שיתנקה."

הוא ליווה אותו, תמך בו וכיוון אותו לטיפול. בהמשך הגיע אליו אדם נוסף, שההתמכרות כבר איימה לפרק את המשפחה שלו. גם אותו אמיר ליווה. כשהוא פוגש אותם היום ורואה אותם בחיים שלהם, עם המשפחות שלהם, הוא מתמלא שמחה.

אבל כשמודים לו, הוא ממהר לתקן -

"אני לא החזרתי לו שום דבר. אני בסך הכול עזרתי לו. כיוונתי אותו לאן ללכת ותמכתי בו כמה שיכולתי."

יש בזה משהו שסוגר מעגל. האיש שפעם המשפחה שלו ניסתה שוב ושוב למצוא עבורו דרך החוצה, הפך בעצמו לאדם שאליו מתקשרים כשמישהו אחר כבר לא מצליח למצוא אותה.

"הבן שלך חולה. תקום ותיקח אותו לטיפול"

יש דבר אחד שאמיר רוצה שמשפחות יבינו.

הוא מדבר על התמכרות כעל מחלה, ועל האדם שמתמודד איתה כעל אדם שזקוק לעזרה ולטיפול, ולא רק לשיפוט או לדרישה שיפסיק.

כדי להסביר את זה הוא נותן דוגמה פשוטה. אם אבא רואה שהילד שלו עבר תאונה, הוא ירוץ אליו. הוא ייקח אותו לבית חולים ויעשה כל מה שצריך כדי לטפל בו, אבל כשהבן שלו מתמודד עם התמכרות, לפעמים התגובה אחרת.

"אבל הוא חולה. אני קורא לזה חולה. תקום, תיקח אותו לרופא שיטפל בו, שייתן לו את הטיפול הנכון."

אמיר יודע איך נראים החיים מתוך התמכרות, והוא זוכר עד כמה העולם כולו יכול להצטמצם לדבר אחד. אולי בגלל זה, היום הוא מנסה להיות עבור אחרים מה שאשתו הייתה עבורו - האדם שלא מוותר. הוא מכוון לטיפול, מלווה כשצריך ובעיקר מזכיר להם שיש דרך החוצה.

וכשהוא פוגש את ד"ר וייסמן, הוא עדיין אומר לו:

"כל פעם שאני רואה את הדוקטור אני מחבק אותו ואומר לו: אתה הצלת את החיים שלי."