כפיר חזר להיות אבא

כפיר בן 43, נהג משאית מנתיבות ואבא לארבע בנות. עד אחרי הצבא לא היה לו שום קשר לסמים. כמה חודשים אחרי השחרור הוא עבר תאונת דרכים קשה, ומצא את עצמו פתאום בחיים אחרים. הבחור הפעיל והשמח הפך לאדם עצוב, שהגוף שלו כבר לא עושה את מה שהוא מבקש ממנו.

זה התחיל בכדורים נגד כאבים

אחרי התאונה הגיעו משככי הכאבים. באותה תקופה הוא התחיל גם לעשן חשיש, ולאט לאט התחיל לחפש כדורים חזקים יותר.

ואז הוא התחבר עם מישהו שגם הוא עבר תאונת דרכים, וקיבל מדבקות פנטניל. יום אחד החבר שאל אותו אם הוא רוצה "פנטה". כפיר חשב שהוא מדבר על המשקה. "אמרתי לו, אני לא אוהב פנטה." ככה הוא הכיר את הפנטניל.

"שם כבר הפכתי להיות נרקומן של ממש."

"תעצרי, אל תשלמי"

ב-2017 או 2018 כפיר כבר ישב במשרד של ANR. אמא שלו הוציאה את כרטיס האשראי כדי לשלם על הטיפול אצל ד"ר וייסמן, והוא עצר אותה. הוא החליט שינסה לצאת מזה לבד.

"המוח שלי היה מוח של משתמש. זו טעות חמורה שהרבה עושים: רוצים לצאת, אבל במחיר של חגיגה אחרונה."

הוא נכנס למסגרת גמילה וסבל שם מאוד. אחרי שיצא לקח לו זמן לחזור לישון ולחזור לאכול, אבל הוא לא מצא את עצמו בחיים בלי החומר.

מדבקה אחת, ועוד שלוש וחצי שנים

זה חזר דרך מישהו שמכר לו גראס בנתיבות. אחרי חודשיים או שלושה כפיר הבין שיש לו גם מדבקות.

"זה כמו אהבה ישנה, פרפרים בבטן. אמרתי לו, תביא לי מדבקה אחת. הביא לי מדבקה אחת, ומשם עוד שלוש וחצי שנים."

המדבקות היו עליו מסביב לשעון. הוא היה קם באמצע הלילה פעמיים או שלוש כדי להשתמש. אחרי שלוש וחצי שנים הוא היה כל כך רזה וחלש, שאפילו לשכב במיטה מול הטלוויזיה כאב לו. יותר מפעם אחת הוא השאיר את המשאית בצד הכביש עם סחורה מלאה, כי לא היה מסוגל להמשיך לנהוג.

"זה היה לחיות עם מפלצת"

גילי, אשתו של כפיר, ראתה את זה מקרוב.

"זה לראות בן אדם אחר ממי שהתחתנת איתו. הילדים היו מפחדים, אני הייתי מפחדת."

היא והבנות עברו לישון בקומה למטה, כדי לא להפריע לו.

הפעם הוא לא ויתר

באמצע יום אחד, בתוך קריז, כפיר דיבר עם גילי והחליט שזהו. בשביל הבריאות שלו, בשביל הבנות ובשביל אשתו. הוא זכר כמה סבל בגמילה הראשונה ולא האמין שיצליח לעבור את זה שוב, ולכן ביקש ללכת הפעם לד"ר אנדרה וייסמן.

הוא לא היה בטוח שזה אמיתי. "היה לי קשה להאמין שיש תהליך שבאמת יעזור לי לא לחוות את הקריז." ד"ר וייסמן הסביר לו שהקריז מגיע לשיא אחרי שבועיים או שלושה, ושבטיפול הוא פשוט מדלג מעל השבועות האלה.

ביום הטיפול הוא בכה. "אין מה לחזור אחורה. מפחד, לא מפחד, זו האופציה היחידה שאני רואה כרגע."

הקריז שלא הגיע

אחרי כמה דקות הוא כבר לא היה ער. כשהתעורר, הכול היה מאחוריו.

"קמתי בבוקר, וזה בדיוק מה שהיה. ואפילו יותר טוב."

בימים הראשונים הוא היה חלש מאוד. בדיעבד הוא מבין שהחומר היה מה שהניע אותו לקום כל בוקר לעבודה, "כאילו לקחו לי את הסוללה". לקח לו זמן לחזור לישון ולאכול כרגיל. אבל קריז וכמיהה לסם, הוא אומר, לא היו.

"ביחס לכמות ולזמן שהשתמשתי, זה היה מחיר קטן לשלם."

אבא, עכשיו

היום כפיר מתאר את עצמו כאדם אחר לגמרי. הבנות שלו, שבזמנו התרחקו ממנו כי ראו איך אבא שלהן מתנהג, מעריכות אותו היום. "היום אני אבא, אני מרגיש את זה, וזה חשוב לי מאוד." הוא חי את אותם חיים שחי קודם, אבל עכשיו הוא באמת נמצא בהם.

גילי אומרת שהם גאים בו, ושבלי הטיפול הם לא היו היום איפה שהם נמצאים.

וכפיר עצמו אומר שאם היה עשיר, היה משלם על הטיפול לאנשים אחרים.

"תודה רבה על הזדמנות נוספת לחיים."